קשה לי להאמין אבל הגענו לסיומו של סמסטר הקיץ. כל כל חששתי בתחילתו מפניי העומס הלימודי הצפוי. כולם הכינו אותנו לקראתו "והבטיחו" שלא יהיה לנו קל! כל ההבטחות התממשו ובגדול. בעיקר הבטחה אחת התממשה אף מעבר לציפיותיי - ההבטחה של ד"ר גילה לוי עצמון וד"ר גילה קורץ המתייחסת למטלת כתיבת הבלוג.
הרשומה הראשונה בבלוג זה התייחסה למטרות הבלוג בראייה אישית שלנו הסטודנטים. ברשומה זו תיארתי את חששותיי ותחושת המועקה שתקפה אותי למשמע "הבשורה" ואף תיארתי את ההרגשה שלי כלפיי משימה זו כ"בלוק" שהונח בקרבי. אני זוכרת שבתחילת הסמסטר ספרתי את מס' שבועות הלימוד ומיד עלתה בראשי המחשבה המפחידה: "אני צריכה לכתוב 13 רשומות! איך עושים זאת?!"
כשהבענו את מורת רוחנו בפניי ד"ר גילה קורץ וד"ר גילה לוי עצמון, שתיהן הבטיחו לנו שהשד לא כזה נורא וכי זה ילך וייעשה הרבה פחות קשה וכי נצליח להתמודד עם המשימה גם אם קשה לנו להאמין בכך! כפי שציינתי קודם הבטחתן התממשה. "הבלוק" הלך והתפורר עד שנותרו ממנו שאריות עפר ...
אינני יכולה לומר כי הכתיבה בבלוג הייתה לי קלה וקולחת. אך יחד עם זאת, במהלך השבועות שחלפו הבנתי כי אני מסוגלת להתמודד, להסתגל ואף להצליח בכתיבת הבלוג בהתאם למצופה מאיתנו. זה כבר לא הרתיע או הפחיד אותי. יתרה מכך, בכל יום שבת בסיום כתיבת הרשומה השבועית ופרסומה, הרגשתי סוג של התרוממות רוח הנובעת מתחושה אישית של הצלחה, והייתי גאה מאוד בתוצר הכתיבה שלי בכל שבוע מחדש.
לכתיבה בבלוג הייתה השפעה ותרומה גדולה בעיקר להתפתחותי כלומדת עצמאית. הכתיבה אילצה אותי לגבש לחקור ולהעמיק במחשבתי לגביי התכנים הלימודיים שבהם עסקנו בקורסים השונים במהלך הסמסטר. בכל שבוע חיפשתי חומרים נוספים בהקשר לתכנים הלימודיים ואילצתי את עצמי לחשוב לאן אני יכולה לקחת את אותם תכנים ולרתום אותם למען התפתחותי המקצועית ולהפיק מהם את המרב למען תועלתם של תלמידיי. אני לא בטוחה שזו הייתה התייחסותי לתכנים שנלמדו בקורסים השונים במהלך הסמסטר לוליי החובה לכתוב בכל שבוע רשומה בבלוג.
חובת הכתיבה חידדה את חושיי בשל הצורך המתמיד לחפש נושא לכתיבה השבועית. הרביתי לקרוא במדורי התקשוב של העיתונות המקוונת (תודה לאל על הסמארטפונים) ובכל נושא או אירוע שנקרה בפניי חיפשתי את ההשראה והרעיון לכתיבה.
בתחילה לא חשבתי על כך שאני כותבת עבור קוראים חיצוניים ולכן דיי הרשיתי לעצמי להיסחף בכתיבה שלי למקומות אישיים ולא פעם שילבתי אירועים וחוויות אישיות שלי ושל ילדיי ברשומות. כשהבחנתי כי נרשמו צפיות ברשומות שלי מאוד שמחתי, אך יחד עם זאת הגיעה אליי ההכרה שכתיבתי חשופה לעיניי כל! קשה לי להתנתק מהעולם האישי שלי כאמא, ולכן אני יודעת בוודאות כי אוסיף לשתף ולכתוב על חוויות אישיות ופרטיות גם ברשומות הבאות.
אני חוזרת וקוראת רשומות מוקדמות שלי מראשית התהליך ומיד מבחינה באופן ברור בתהליך האישי והמקצועי שעברתי במהלך הכתיבה. צר לי כי נאסר עלינו לחזור, לתקן ולשפר רשומות ישנות. לבטח אעשה זאת בסיום הפרויקט.
לסיכום הרגשתי אוכל לתאר אותה כמי שעלתה במדרגות של מגדל גבוה ומסתכלת כלפיי מטה ואומרת לעצמה:
"I did it and I'm proud of it"
(צר לי, אבל באנגלית זה פשוט נשמע לי הרבה יותר משכנע)
אך יחד עם זאת אני יודעת שהטיפוס לא נגמר. למעשה הוא אינסופי ותמיד יש עוד לאן לשאוף להגיע.
הרשומה הראשונה בבלוג זה התייחסה למטרות הבלוג בראייה אישית שלנו הסטודנטים. ברשומה זו תיארתי את חששותיי ותחושת המועקה שתקפה אותי למשמע "הבשורה" ואף תיארתי את ההרגשה שלי כלפיי משימה זו כ"בלוק" שהונח בקרבי. אני זוכרת שבתחילת הסמסטר ספרתי את מס' שבועות הלימוד ומיד עלתה בראשי המחשבה המפחידה: "אני צריכה לכתוב 13 רשומות! איך עושים זאת?!"
כשהבענו את מורת רוחנו בפניי ד"ר גילה קורץ וד"ר גילה לוי עצמון, שתיהן הבטיחו לנו שהשד לא כזה נורא וכי זה ילך וייעשה הרבה פחות קשה וכי נצליח להתמודד עם המשימה גם אם קשה לנו להאמין בכך! כפי שציינתי קודם הבטחתן התממשה. "הבלוק" הלך והתפורר עד שנותרו ממנו שאריות עפר ...
אינני יכולה לומר כי הכתיבה בבלוג הייתה לי קלה וקולחת. אך יחד עם זאת, במהלך השבועות שחלפו הבנתי כי אני מסוגלת להתמודד, להסתגל ואף להצליח בכתיבת הבלוג בהתאם למצופה מאיתנו. זה כבר לא הרתיע או הפחיד אותי. יתרה מכך, בכל יום שבת בסיום כתיבת הרשומה השבועית ופרסומה, הרגשתי סוג של התרוממות רוח הנובעת מתחושה אישית של הצלחה, והייתי גאה מאוד בתוצר הכתיבה שלי בכל שבוע מחדש.
לכתיבה בבלוג הייתה השפעה ותרומה גדולה בעיקר להתפתחותי כלומדת עצמאית. הכתיבה אילצה אותי לגבש לחקור ולהעמיק במחשבתי לגביי התכנים הלימודיים שבהם עסקנו בקורסים השונים במהלך הסמסטר. בכל שבוע חיפשתי חומרים נוספים בהקשר לתכנים הלימודיים ואילצתי את עצמי לחשוב לאן אני יכולה לקחת את אותם תכנים ולרתום אותם למען התפתחותי המקצועית ולהפיק מהם את המרב למען תועלתם של תלמידיי. אני לא בטוחה שזו הייתה התייחסותי לתכנים שנלמדו בקורסים השונים במהלך הסמסטר לוליי החובה לכתוב בכל שבוע רשומה בבלוג.
חובת הכתיבה חידדה את חושיי בשל הצורך המתמיד לחפש נושא לכתיבה השבועית. הרביתי לקרוא במדורי התקשוב של העיתונות המקוונת (תודה לאל על הסמארטפונים) ובכל נושא או אירוע שנקרה בפניי חיפשתי את ההשראה והרעיון לכתיבה.
בתחילה לא חשבתי על כך שאני כותבת עבור קוראים חיצוניים ולכן דיי הרשיתי לעצמי להיסחף בכתיבה שלי למקומות אישיים ולא פעם שילבתי אירועים וחוויות אישיות שלי ושל ילדיי ברשומות. כשהבחנתי כי נרשמו צפיות ברשומות שלי מאוד שמחתי, אך יחד עם זאת הגיעה אליי ההכרה שכתיבתי חשופה לעיניי כל! קשה לי להתנתק מהעולם האישי שלי כאמא, ולכן אני יודעת בוודאות כי אוסיף לשתף ולכתוב על חוויות אישיות ופרטיות גם ברשומות הבאות.
אני חוזרת וקוראת רשומות מוקדמות שלי מראשית התהליך ומיד מבחינה באופן ברור בתהליך האישי והמקצועי שעברתי במהלך הכתיבה. צר לי כי נאסר עלינו לחזור, לתקן ולשפר רשומות ישנות. לבטח אעשה זאת בסיום הפרויקט.
לסיכום הרגשתי אוכל לתאר אותה כמי שעלתה במדרגות של מגדל גבוה ומסתכלת כלפיי מטה ואומרת לעצמה:
"I did it and I'm proud of it"
(צר לי, אבל באנגלית זה פשוט נשמע לי הרבה יותר משכנע)
אך יחד עם זאת אני יודעת שהטיפוס לא נגמר. למעשה הוא אינסופי ותמיד יש עוד לאן לשאוף להגיע.
