יום שלישי, 10 בספטמבר 2013

ריפלקציה אישית על תהליך כתיבת הבלוג

קשה לי להאמין אבל הגענו לסיומו של סמסטר הקיץ. כל כל חששתי בתחילתו מפניי העומס הלימודי הצפוי. כולם הכינו אותנו לקראתו "והבטיחו" שלא יהיה לנו קל! כל ההבטחות התממשו ובגדול. בעיקר הבטחה אחת התממשה אף מעבר לציפיותיי - ההבטחה של ד"ר גילה לוי עצמון וד"ר גילה קורץ המתייחסת למטלת כתיבת הבלוג. 

הרשומה הראשונה בבלוג זה התייחסה למטרות הבלוג בראייה אישית שלנו הסטודנטים. ברשומה זו תיארתי את חששותיי ותחושת המועקה שתקפה אותי למשמע "הבשורה" ואף תיארתי את ההרגשה שלי כלפיי משימה זו כ"בלוק" שהונח בקרבי. אני זוכרת שבתחילת הסמסטר ספרתי את מס' שבועות הלימוד ומיד עלתה בראשי המחשבה המפחידה: "אני צריכה לכתוב 13 רשומות! איך עושים זאת?!"

כשהבענו את מורת רוחנו בפניי ד"ר גילה קורץ וד"ר גילה לוי עצמון, שתיהן הבטיחו לנו שהשד לא כזה נורא וכי זה ילך וייעשה הרבה פחות קשה וכי נצליח להתמודד עם המשימה גם אם קשה לנו להאמין בכך! כפי שציינתי קודם הבטחתן התממשה. "הבלוק" הלך והתפורר עד שנותרו ממנו שאריות עפר ... 

אינני יכולה לומר כי הכתיבה בבלוג הייתה לי קלה וקולחת. אך יחד עם זאת, במהלך השבועות שחלפו הבנתי כי אני מסוגלת להתמודד, להסתגל ואף להצליח בכתיבת הבלוג בהתאם למצופה מאיתנו. זה כבר לא הרתיע או הפחיד אותי. יתרה מכך, בכל יום שבת בסיום כתיבת הרשומה השבועית ופרסומה, הרגשתי סוג של התרוממות רוח הנובעת מתחושה אישית של הצלחה, והייתי גאה מאוד בתוצר הכתיבה שלי בכל שבוע מחדש.

לכתיבה בבלוג הייתה השפעה ותרומה גדולה בעיקר להתפתחותי כלומדת עצמאית. הכתיבה אילצה אותי לגבש לחקור ולהעמיק במחשבתי לגביי התכנים הלימודיים שבהם עסקנו בקורסים השונים במהלך הסמסטר. בכל שבוע חיפשתי חומרים נוספים בהקשר לתכנים הלימודיים ואילצתי את עצמי לחשוב לאן אני יכולה לקחת את אותם תכנים ולרתום אותם למען התפתחותי המקצועית ולהפיק מהם את המרב למען תועלתם של תלמידיי. אני לא בטוחה שזו הייתה התייחסותי לתכנים שנלמדו בקורסים השונים במהלך הסמסטר לוליי החובה לכתוב בכל שבוע רשומה בבלוג.

חובת הכתיבה חידדה את חושיי בשל הצורך המתמיד לחפש נושא לכתיבה השבועית. הרביתי לקרוא במדורי התקשוב של העיתונות המקוונת (תודה לאל על הסמארטפונים) ובכל נושא או אירוע שנקרה בפניי חיפשתי את ההשראה והרעיון לכתיבה. 

בתחילה לא חשבתי על כך שאני כותבת עבור קוראים חיצוניים ולכן דיי הרשיתי לעצמי להיסחף בכתיבה שלי למקומות אישיים ולא פעם שילבתי אירועים וחוויות אישיות שלי ושל ילדיי ברשומות. כשהבחנתי כי נרשמו צפיות ברשומות שלי מאוד שמחתי, אך יחד עם זאת הגיעה אליי ההכרה שכתיבתי חשופה לעיניי כל! קשה לי להתנתק מהעולם האישי שלי כאמא, ולכן אני יודעת בוודאות כי אוסיף לשתף ולכתוב על חוויות אישיות ופרטיות גם ברשומות הבאות. 

אני חוזרת וקוראת רשומות מוקדמות שלי מראשית התהליך ומיד מבחינה באופן ברור בתהליך האישי והמקצועי שעברתי במהלך הכתיבה. צר לי כי נאסר עלינו לחזור, לתקן ולשפר רשומות ישנות. לבטח אעשה זאת בסיום הפרויקט.

לסיכום הרגשתי אוכל לתאר אותה כמי שעלתה במדרגות של מגדל גבוה ומסתכלת כלפיי מטה ואומרת לעצמה:
                             "I did it and I'm proud of it"
 (צר לי, אבל באנגלית זה פשוט נשמע לי הרבה יותר משכנע)

 אך יחד עם זאת אני יודעת שהטיפוס לא נגמר. למעשה הוא אינסופי ותמיד יש עוד לאן לשאוף להגיע.   

יום שבת, 7 בספטמבר 2013

בין שיתופיות לחשיפת יתר ואבדן הפרטיות

אחת ממיומנויות המאה ה-21 אותן אנו רוצים להנחיל ולהקנות לתלמידנו היא למידה שיתופית שמשמעותה פעילות לימודית המתבצעת באמצעות קשרי גומלין בין עמיתים. למידה שיתופית היא גם אחת מאבני היסוד של למידה והוראה ע"פ גישת הקונסטרוקטיביזם. בימינו מאוד קל ונוח ליישם למידה שיתופית הודות לטכנולוגיה שעומדת לרשותנו.

צעירים ובני הנוער של היום, אלו המכונים "ילידים דיגיטליים" מצטיינים בשיתופיות! הטכנולוגיה החדשה המוצעת באמצעות סמארטפונים, טאבלטים ומחשבים מאפשרת רמת שיתופיות שהינה חלק מהווייתם היומיומית באמצעות פייסבוק, אינסטגרם, סמס, וואטסאפ ועוד.. הם משתפים ומעדכנים בכל רגע נתון איפה הם נמצאים ועם מי, מה הם עושים, מה הם חושבים וכיצד הם מרגישים. באמצעות היישומים הטכנולוגיים האלו הם בעצם משתפים (במכוון או שלא) לא רק את חבריהם הקרובים אלא גם את אלו שאין להם איתם כל קשר אישי קרוב.

אני לעומתם (ואני בטוחה שעוד רבים מבני דורי המכונים "מהגרים דיגיטליים") רואים ברמת השיתופיות הזו חשיפת יתר ואף מידה גדולה של אבדן הפרטיות. כשהייתי נערה ידעתי וראיתי רק מה שחבריי בחרו לחשוף להראות ולספר. לרב אלו היו חבריי הקרובים ובדרך כלל זה נעשה במסגרת פגישות פנים מול פנים בינינו בבית הספר או אחה"צ במפגשים חברתיים מצומצמים. התעדכנו גם באמצעות שיחות טלפון פרטיות (שתדירותן הייתה אפסית לעומת היום) ובמפגשים גדולים יותר כמו מסיבות כיתה, פעולות בתנועות הנוער, יציאה לבילוי בערבי שישי וכו.. במרבית הזמן החופשי שלנו היינו ספונים בחדרינו הפרטיים עסוקים בעניינינו הפרטיים, במחשבות שלנו וברגשות שלנו ולא ידענו מה מתרחש בכל רגע נתון בחיי יתר בניי גילנו ממש כפי שהם לא ידעו לגבינו. לזה קוראים חיים פרטיים!  

היתרון הגדול של דורנו שיכולנו להתבגר תחת האמירה: "עין לא רואה לב לא כואב". מה שלא נחשף בפנינו ולא נאמר לנו ישירות, לא ידענו עליו, לרב כך גם נחסך מאיתנו צער ושיברון לב. היום אין לבני הנוער את הפריבילגיה הזו. מתוך התבוננות אישית שלי על ילדיי וחבריהם אני מרגישה כי הם נתונים תחת ביקורת עצמית נוקבת ובלתי מתפשרת המתבססת על השוואה מתמדת של עצמם לעומת החברים שלהם. מה יש להם לעומת חבריהם, איפה הם מבלים ועד כמה לעומת חבריהם, כמה הם פופולריים לעומת חבריהם, כמה הם מצליחים מבחינה לימודית לעומת חבריהם וכו.. הם רואים ,קוראים ונחשפים למידע שגם אם לא כוון אליהם באופן ישיר, עלול לפגוע בהם. מתוך התנסות אישית המתבססת על ילדיי הפרטיים אני חשה כי הדימוי האישי והביטחון העצמי של בני הנוער נבנה ומתבסס על מה חושבים או אומרים עליהם בניי גילם או לכל הפחות מה נדמה להם שאומרים וחושבים עליהם בניי גילם. וכל זאת למרות הערכים, התמיכה והעצמה האישית שאני נותנת להם כאמם.
                                                                          פרופ' ניב אחיטב

נראה כי לבני נוער ולצעירים לא אכפת מפרטיותם האישית. פרופ' ניב אחיטוב, דיקן בית הספר דן ללימודי הייטק במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה, טוען, כפי שפורסם בכתבה בעיתון ידיעות אחרונות בתאריך 30.8.13 תחת הכותרת "משתפים עצמם לדעת", כי מדובר בתהליך מתמשך שבו אנו מוותרים על הפרטיות שלנו לטובת הנוחות. כפי שעוד מתואר בכתבה, פרופ' ניב אחיטוב משתתף במחקר רחב היקף של האיחוד הארופי הבודק את השפעת הטכנולוגיה העתידית על פרטיות. המסקנה העולה ממחקר זה הינה מובהקת: כל מי שנולד לפני שנת 1990 סבור שהפרטיות חשובה. לעומתם צעירים בניי 23 ומטה (ילידים דיגיטליים) אינם חושבים כי פרטיות חשובה. גם אם הם מעידים כי פרטיותם חשובה להם למעשה במבחן המציאות הם מוכנים למסור פרטים אישיים תמורת טובות הנאה כגון הנחות, שירותים אישיים, קופונים ועוד. 

לי כל זה נשמע מפחיד ומרתיע מאוד.    

כאם וכמורה אני חושבת שנתח גדול מהחינוך וההוראה שלנו חייב להתבסס על הקניית מודעות לסכנות הטמונות בשיתופיות ובחשיפת יתר באמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו. עלינו להקנות לילדינו את חשיבותו של ערך הפרטיות והימנעות מפניי חשיפה פוגענית שעלולה לגרום לילדינו נזק אישי או לסביבתם. עלינו להדגים ולהמחיש בפניהם מתי השיתופיות היא בעלת ערך של למידה, צמיחה והתפתחות ומתי היא פוגענית ויכולה אף להיות הרסנית.


לקריאה נוספת:

פרופ ניב אחיטוב: "בקרוב נגיע לעולם ללא פרטיות"
http://www.alarms4u.co.il/index.php?/articles/view/1199.html