בין שיתופיות לחשיפת יתר ואבדן הפרטיות

אחת ממיומנויות המאה ה-21 אותן אנו רוצים להנחיל ולהקנות לתלמידנו היא למידה שיתופית שמשמעותה פעילות לימודית המתבצעת באמצעות קשרי גומלין בין עמיתים. למידה שיתופית היא גם אחת מאבני היסוד של למידה והוראה ע"פ גישת הקונסטרוקטיביזם. בימינו מאוד קל ונוח ליישם למידה שיתופית הודות לטכנולוגיה שעומדת לרשותנו.

צעירים ובני הנוער של היום, אלו המכונים "ילידים דיגיטליים" מצטיינים בשיתופיות! הטכנולוגיה החדשה המוצעת באמצעות סמארטפונים, טאבלטים ומחשבים מאפשרת רמת שיתופיות שהינה חלק מהווייתם היומיומית באמצעות פייסבוק, אינסטגרם, סמס, וואטסאפ ועוד.. הם משתפים ומעדכנים בכל רגע נתון איפה הם נמצאים ועם מי, מה הם עושים, מה הם חושבים וכיצד הם מרגישים. באמצעות היישומים הטכנולוגיים האלו הם בעצם משתפים (במכוון או שלא) לא רק את חבריהם הקרובים אלא גם את אלו שאין להם איתם כל קשר אישי קרוב.

אני לעומתם (ואני בטוחה שעוד רבים מבני דורי המכונים "מהגרים דיגיטליים") רואים ברמת השיתופיות הזו חשיפת יתר ואף מידה גדולה של אבדן הפרטיות. כשהייתי נערה ידעתי וראיתי רק מה שחבריי בחרו לחשוף להראות ולספר. לרב אלו היו חבריי הקרובים ובדרך כלל זה נעשה במסגרת פגישות פנים מול פנים בינינו בבית הספר או אחה"צ במפגשים חברתיים מצומצמים. התעדכנו גם באמצעות שיחות טלפון פרטיות (שתדירותן הייתה אפסית לעומת היום) ובמפגשים גדולים יותר כמו מסיבות כיתה, פעולות בתנועות הנוער, יציאה לבילוי בערבי שישי וכו.. במרבית הזמן החופשי שלנו היינו ספונים בחדרינו הפרטיים עסוקים בעניינינו הפרטיים, במחשבות שלנו וברגשות שלנו ולא ידענו מה מתרחש בכל רגע נתון בחיי יתר בניי גילנו ממש כפי שהם לא ידעו לגבינו. לזה קוראים חיים פרטיים!  

היתרון הגדול של דורנו שיכולנו להתבגר תחת האמירה: "עין לא רואה לב לא כואב". מה שלא נחשף בפנינו ולא נאמר לנו ישירות, לא ידענו עליו, לרב כך גם נחסך מאיתנו צער ושיברון לב. היום אין לבני הנוער את הפריבילגיה הזו. מתוך התבוננות אישית שלי על ילדיי וחבריהם אני מרגישה כי הם נתונים תחת ביקורת עצמית נוקבת ובלתי מתפשרת המתבססת על השוואה מתמדת של עצמם לעומת החברים שלהם. מה יש להם לעומת חבריהם, איפה הם מבלים ועד כמה לעומת חבריהם, כמה הם פופולריים לעומת חבריהם, כמה הם מצליחים מבחינה לימודית לעומת חבריהם וכו.. הם רואים ,קוראים ונחשפים למידע שגם אם לא כוון אליהם באופן ישיר, עלול לפגוע בהם. מתוך התנסות אישית המתבססת על ילדיי הפרטיים אני חשה כי הדימוי האישי והביטחון העצמי של בני הנוער נבנה ומתבסס על מה חושבים או אומרים עליהם בניי גילם או לכל הפחות מה נדמה להם שאומרים וחושבים עליהם בניי גילם. וכל זאת למרות הערכים, התמיכה והעצמה האישית שאני נותנת להם כאמם.
                                                                          פרופ' ניב אחיטב

נראה כי לבני נוער ולצעירים לא אכפת מפרטיותם האישית. פרופ' ניב אחיטוב, דיקן בית הספר דן ללימודי הייטק במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה, טוען, כפי שפורסם בכתבה בעיתון ידיעות אחרונות בתאריך 30.8.13 תחת הכותרת "משתפים עצמם לדעת", כי מדובר בתהליך מתמשך שבו אנו מוותרים על הפרטיות שלנו לטובת הנוחות. כפי שעוד מתואר בכתבה, פרופ' ניב אחיטוב משתתף במחקר רחב היקף של האיחוד הארופי הבודק את השפעת הטכנולוגיה העתידית על פרטיות. המסקנה העולה ממחקר זה הינה מובהקת: כל מי שנולד לפני שנת 1990 סבור שהפרטיות חשובה. לעומתם צעירים בניי 23 ומטה (ילידים דיגיטליים) אינם חושבים כי פרטיות חשובה. גם אם הם מעידים כי פרטיותם חשובה להם למעשה במבחן המציאות הם מוכנים למסור פרטים אישיים תמורת טובות הנאה כגון הנחות, שירותים אישיים, קופונים ועוד. 

לי כל זה נשמע מפחיד ומרתיע מאוד.    

כאם וכמורה אני חושבת שנתח גדול מהחינוך וההוראה שלנו חייב להתבסס על הקניית מודעות לסכנות הטמונות בשיתופיות ובחשיפת יתר באמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו. עלינו להקנות לילדינו את חשיבותו של ערך הפרטיות והימנעות מפניי חשיפה פוגענית שעלולה לגרום לילדינו נזק אישי או לסביבתם. עלינו להדגים ולהמחיש בפניהם מתי השיתופיות היא בעלת ערך של למידה, צמיחה והתפתחות ומתי היא פוגענית ויכולה אף להיות הרסנית.


לקריאה נוספת:

פרופ ניב אחיטוב: "בקרוב נגיע לעולם ללא פרטיות"
http://www.alarms4u.co.il/index.php?/articles/view/1199.html