כיצד אנחנו מעריכים את התלמידים שלנו?
בימים אלו בני ניב שוקד על לימודיו לקראת מבחן הבגרות האחרון שלו לשנה זו (מתמטיקה 5 יחידות שאלון 806!!!!)
ובעוד 5 ימים, כשגם מבחן זה יהיה מאחורינו, אני אנשום נשימה גדולה ועמוקה של תחושת
הקלה (שלו תהיה עוד יותר עמוקה משלי- זה בטוח). החודשים האחרונים היו מתישים ודרשו
ממנו שעות רבות של למידה לקראת מבחני המתכונת והבגרויות. אחת אחריי השנייה בלי
הפוגה. ובכל פעם חווית מתח ושאלות שמטרידות את נפשו היגעה (ואת שלי כאמו) "למדתי
מספיק?", "איך יהיה?", "הבחינה תהיה הוגנת?" (לצערי כבר
נוכחנו שלא תמיד – ראה הבגרות במתמטיקה 5 יחידות של שנה זו) וכל ההבטחות של משרד
החינוך לבדיקת טענות התלמידים או "התלמידים לא ייפגעו" אין בה כדי להרגיע
ולהוריד מרמת המתח. התלמידים לומדים ומתכוננים ויכולים רק לקוות (וגם המורים
שלימדו אותם כל השנה) שהמבחן יתאים ברמת הקושי שלו לרמת ההכנה שהתלמידים עברו, עבדו
ולמדו בבית הספר.
בתאריך 20-6-13, בשעה טובה, ניב סיים כיתה יא' – 11 שנות לימוד (מי היה
מאמין שנותרה עוד שנה אחת אחרונה). וכמו בכל סיום שנה, גם הפעם ניב קיבל תעודה
המשקפת את הישגיו הלימודיים, כישוריו החברתיים והתנהגותו במהלך שנת הלימודים שזה
עתה הסתיימה לה! אך שלא כמו בכל השנים הקודמות, הפעם בני נכנס הביתה בירך אותי
לשלום ונכנס לחדרו. לא הייתה כל חדווה או שמחה בקולו כבשנים הקודמות במעמד זה של
סיום שנה. ניב לא הגיש לי את התעודה בהתרגשות כפי שנהג לעשות בעבר. התעודה נותרה
בתוך התיק. כששאלתי אותו מדוע הוא לא מראה לי את התעודה ניב ענה בנימת ממורמרת
"כי היא לא חשובה. למי בכלל אכפת מהתעודה הזו?!" כשדרשתי הסבר לאמירה
הזו שלו, ניב ענה: "בסופו של דבר מה שנחשב אלה רק ציוני מבחני המתכונת והבגרויות.
תלמידים אחרים, חברים שלי מהכיתה, שנהנו ולא עבדו קשה כל השנה כמוני, לקחו ממני
מחברות, השלימו את החומר שחסר להם, "חרשו" למבחנים ובסוף תהיה להם תעודת
בגרות לא פחות טובה משלי - "התלמיד הפראייר" שלמד ועבד לאורך כל השנה
הזו ובשנים הקודמות אז אני לא רוצה להראות לך את התעודה , היא לא שווה כלום".
דיי הייתי המומה ולרגע נותרתי חסרת מילים.
הבנתי כי ניב כועס ומתוסכל בשל העובדה כי בסופו של דבר הוא לא מוערך
ע"פ הדרך שעשה לאורך שנות לימודיו. הוא חש שאף אחד בעצם לא רואה את התהליך שעבר
כתלמיד לאורך כל שנות לימודיו בבית הספר היסודי, בחטיבה ובתיכון, ואין הוא מקבל כל
הערכה על כך. לתעודות שקיבל בסוף כל שנה אין באמת ערך. התעודה היחידה שתשפיע על
המשך עתידו ההשכלתי תהייה תעודת הבגרות שתכיל הערכה מספרית של ציונים בלבד.
הציונים האלו לא באמת משקפים את התנהלותו, תפקודו והדרך שעבר במסגרת 12 שנות
לימודיו בבית הספר. ניסיתי להסביר לו שלתהליך ולדרך שעבר במהלך 11 השנים שעברו במערכת
החינוך ולדרך שעוד יעבור בשנה הבאה והאחרונה בתיכון, יש בהחלט ערך אישי בעיצוב
האישיות שלו, התפתחותו כתלמיד ולמי שהוא באמת, גם אם אין לזה ביטוי והערכה מוחשית בתעודת
הבגרות. ומעבר לכך, הבהרתי לו שאני ואביו וכל מי שקרוב אליו כן "רואים"
את הדרך שעבר ומעריכים אותו על כך וגאים בו מאוד. למרות דבריי, כאמו בהחלט יכולתי
להבין את תחושתו, אך דבריו גם גרמו לי להרהר ולחשוב באופן רפלקטיבי על הדרך בה אני
מעריכה את תלמידי כמורה.
שבוע לאחר מכן התחלתי את לימודי סמסטר הקיץ במרכז ללימודים אקדמיים של
מגמת חינוך ותקשוב לתואר שני. השיעור הראשון היה במסגרת הקורס "הערכת טכנולוגיות מידע" המונחה
ע"י דר' ליאת אייל והנושא הפותח של השיעור היה דיון בהגדרה של מהי הערכה
בעיננו. ניתן היה לחוש עד כמה הנושא רגיש וקרוב לעולם הסטודנטים בקורס כלומדים,
כמורים וכמובן לחלקנו גם כהורים לתלמידים. הדיון שהתנהל שיקף את המציאות הבאה
לידיי ביטוי במערכת החינוך שלנו. התלמידים לומדים בשביל הערכה הסופית שיקבלו כציון מספרי – במבחנים, במבחני המיצב,
במבחני הבגרות.
רבות מדובר כי מערכת החינוך כיום לא רלוונטית ואיננה מתאימה למציאות
שבה גדלים הילדים – "הילדים הדיגיטליים" ועלינו ללמדם את "מיומנויות המאה ה-21 " וזה נשמע
ונראה טוב ויפה! אך מה לגביי ההערכה שיקבלו בסוף! גם אופן ההערכה צריכה להתאים
"למיומנויות המאה ה 21" אי אפשר לדבר על פדגוגיה חדשנית כאשר הילדים
נבחנים באותה מתכונת בגרויות דומה מאוד לזו שאני (ילידת 1972) נבחנתי בה!
בכנס ירושלים לחינוך בנושא מדידה והערכה שהתקיים ב – 17 בפברואר 2013
אמר ח"כ דאז ושר החינוך כיום שי פירון, כי בישראל צריכות להיות בין 4 ל 6
בחינות בגרות ושאר הבחינות צריכות להתקיים ברמה הבית ספרית ועליהן להיות מושתתות
על עבודות גמר וחקר. עוד טען כי המערכת נמצאת במרדף בלתי פוסק אחריי בחינות ולא
מצליחה באמת לחנך ולדבר על ערכי מוסר התנדבות אזרחות טובה וערכים אחרים. דבריו
בהחלט משקפים את דעתי לגביי האופן בה מוערכים התלמידים שלנו ואני מסכימה כי חייב
להיות שינוי מהותי מבחינה זו.
אוחזר בתאריך 7 ביולי 2013 מתוך :
השינוי שעליו דיבר שר החינוך שי פירון יאפשר לנו להשתמש באופן בולט ועקבי
יותר בהערכה חלופית שתבטא גם את הדרך והתהליך שהלומד עובר בלמידה שלו ולא רק את
התוצר הסופי.
דר' ליאת אייל הציגה בפנינו את הספר של יורם עשת ורונן המר "עקרונות
בעיצוב ובניתוח של סביבות מתוקשבות" 2006. י. עשת, ר. המר (2006) מתארים בספרם סביבות
למידה מתוקשבות התומכות בגישות הוראה
שונות. אחת הגישות היא גישת הוראה קונסטרוקטיביסטית הדוגלת בהבניית ידע. סביבת
למידה כזו תאפשר לנו להעריך את הישגי הלומדים ע"י פרויקטים, עבודות חקר ופורטפוליו
המלווה במשוב מתמשך לאורך כל תהליך הלמידה. ההערכה הופכת לחלק מהתהליך עצמו.
בסביבת הוראה - למידה שכזו תפקידו של המורה לסייע
ללמידה, עמית ללמידה, שואל השאלות ומעורר ספקות. המורה אחראי על עיצוב סביבת למידה
מאתגרת עבור התלמיד וזה שמעריך את כל תהליך העבודה ולא רק את התוצר הסופי.
אני מקווה שמערכת החינוך שלנו אכן תשנה את אופן ההערכה הסופי של התלמידים כדי שאוכל להיות אותה מורה שתיארתי כאן.
ביבליוגרפיה -
עשת, י' והמר, ר'. (2006). עקרונות
בעיצוב ובניתוח של סביבות למידה ממוחשבות. רעננה: הוצאת האוניברסיטה
הפתוחה. יחידה 1.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה