משחקי "העולם הפתוח" ומיומנויות המאה ה-21 (רשומה שנייה)

ברשומה הקודמת העליתי את נושא המשחק מסוג "העולם הפתוח" או "ארגז חול" (התמקדתי במשחק SKYRIM) ובהקשרו לעיקרון חופש הבחירה להחליט כגורם להגברת ההנאה וליצירת מחוברות אישית ומוטיבציה ללמידה. 

ברשומה זו אדון שוב במשחק SKYRIM אך הפעם מתוך נקודת מבט של תרומת המשחק מסוג "העולם הפתוח" לפיתוח מיומנויות למידה ובעיקר מיומנויות המאה ה-21. 

במהלך מטלת הגמר במסגרת הקורס "משחקי רשת ורשתות חברתיות" שהונחה ע"י ד"ר צביה אלגלי, גיליתי כי המשחק SKYRIM תומך ומפתח מיומנויות למידה רבות שהינן חלק ממכלול מיומנויות המאה ה -21 אותם אנו רוצים שתלמידנו ירכשו.

המשחק SKYRIM מבטא ותומך בדבריו של עשת י, (2000) במאמרו הלמידה במשחק. המשחק הוא יציאה מודעת מהעולם הממשי לעולם של אשליה ומאפשר לשחקן להיכנס לעולם דמיוני ולממש את יכולתו ליצור באופן חופשי ולשם כך להשתמש במנגנוני חשיבה יצירתיים הכמוסים בו. במשחק SKYRIM לשחקן יש קיום עצמאי ומובדל מהעולם הפיסי. הוא מתקיים בטריטוריה גיאוגרפית ומנטלית עצמאית ומתקיים בתוך גבולות של זמן ומקום מסוים. מאחר והפרט משיל מעליו זהות וחווה זהות חלופית, עליו לגייס תכונות רלוונטיות לזירה הייחודית 
בה מתקיים המשחק ולהיות יצירתי כדי לבנות זהות של דמות מרכזית 
המתפתחת תוך כדי התקדמות העלילה ובדרך זו השחקן מפתח מיומנויות  למידה שונות.

 החל מעצם העובדה הראשונית שאין כללים ברורים למשחק, השחקן 
צריך להפעיל כבר מתחילת הפעילות המשחקית תהליכים קוגניטיביים של ניסוי וטעייה, חקר וגילוי ובמהלך התפתחות המשחק גם אלתור פתרונות בעת מצבים מורכבים.

חווית ההנאה במשחק עצומה ובעיקרה נגרמת בשל מערבותו הרגשית 
של השחקן. השחקן מתנתק לזמן מה מהקיום הפיסי שלו במציאות 
ונשאב פנימה לעולם של פנטזיה (י. עשת 2003). מצב זה מוביל את השחקן להגברת תחושת המחוברות של השחקן ויצירת מוטיבציה פנימית המגבירה יעילות לימודית כפי שמציין פר' רונן יניב (2011).

Mihály Csíkszentmihályi פר' לפסיכולוגיה, פיתח את המושג זרימה. לפי תיאוריה זו זרימה הינה תחושה שנוצרת בזמן פעילות מאתגרת המספקת לנו הנאה. בעת המשחק SKYRIM, השחקן מגיע למצב של זרימה שכן הוא מרוכז מאד ומעורב בפעילות עד כדי איבוד תחושת הזמן. הפעילות במשחק, כפי שהיא חייבת להיות במצב של זרימה,  מאתגרת ודורשת הפעלת כישורים ומיומנויות וגם מלווה בתחושה של התפתחות אישית והשתפרות ועל כן חווית המשחק ממכרת. הפעילות במשחק מאתגרת אך יחד עם זאת לא מתסכלת וברת ביצוע. לשחקן ישנם יעדים ברורים והוא מקבל משוב מידי כאשר הוא מצליח.

ראיון עם Mihály Csíkszentmihályi המסביר את עקרון הזרימה:

כמי שאחראי על קבלת ההחלטות והתפתחות העלילה ב SKYRIM   השחקן מקבל תחושת שליטה על הנעשה המחזקת את תחושת הזרימה.

מאחר ועיצוב והתפתחות העלילה תלויים לגמרי בשחקן עצמו, מצאנו כי השחקן מפתח מיומנויות קוגניטיביות של התמודדות עם קונפליקטים, נקיטת עמדה ,ביצוע החלטות והפעלת מנגנוני ביקורת. 

כל המיומנויות אותן מפתח ומקדם המשחק SKYRIM מהוות ממכלול  
מיומנויות המאה ה-21 אותן מבקש משרד החינוך להקנות לתלמידים שלנו. 

לאור ממצאינו, אני חושבת כי הכרחי ונחוץ לנו כמורים, למצוא את האופן והדרך בה אנחנו יכולים לשלב משחקים מסוג זה  כדוגמת SKYRIM  בסביבת ההוראה שלנו, ולהביא את הערך המוסף והמיוחד שלו 

כמשחק, לצורך קידום והשגת מיומנויות למידה. 

ביבליוגרפיה:

.  עשת י' (2000) הלמידה במשחק , אוחזר ב 13 ביולי 2013 מתוך

http://telhai.ac.il/conferences/alternative/abstracts/lect4.htm

. חנן יניב (2011). לב"ה: למידה בסביבה הרפתקנית. מגזין אאוריקה. אוחזר בתאריך 12 ביולי 2013 מתוך 
   http://www.matar.ac.il/eureka/newspaper32/docs/03.pdf

משחקי "העולם הפתוח" ולמידה קונסטרוקטיביסטית.(רשומה ראשונה)

בקורס של ד"ר צביה אלגלי "משחקי רשת ורשתות חברתיות" עסקנו בנושא משחקים ולמידה ותרומתם לתהליך הלמידה ולפיתוח מיומנויות המאה ה- 21 אצל המשחקים/לומדים.

בני ניב בן ה – 17 מבלה חלק ניכר מזמנו החופשי (המוגבל מאוד בשלב זה של חייו בשל מבחני הבגרות) במשחק SKYRIM. אני חשה צורך לציין כי הייתה תמוהה בעיניי העדפתו ותשוקתו למשחק על פניי כל פעילות אחרת שיכל לעסוק בה, בהתחשב בזמנו הדחוק מאוד כרגע.

משחק הווידאוSKYRIM  הנו משחק תפקידים ופעולה הנוקט בגישה הקלסית של משחק מסוג "העולם הפתוח" או "ארגז חול". במשחק SKYRIM השחקן מתחיל ממעמד של "אף-אחד" בעולם של פנטזיה דמיוני, מרהיב ביופיו ועשיר בפרטים. השחקן מגלה שגורלו קשור לאירועים הדרמטיים העומדים להתרחש ומתפתח בהדרגה לכוח משמעותי שיכריע את התפתחות העלילה. השחקן חוקר את הארץ ומתנהל בה באופן עצמאי בתוך קו עלילה ראשי, שאיננה לינארית  השחקן מפתח ואף יכול לשלב מספר בלתי מוגבל של קווי עלילה מקבילים ולשנות אותם באופן דינאמי לפי מטרותיו, היעדים שהוא מציב לעצמו, האינטראקציה שלו עם הדמויות אותן הוא פוגש, הניסיונות והקונפליקטים שאיתם עליו להתמודד, וההחלטות שעליו לעשות. 

המרכיב העיקרי במשחק זו התפתחות הדמות, היכולות והסגולות אותן מנכסת לעצמה הדמות הראשית עם התפתחות העלילה. כל שחקן מפתח דמות שונה לחלוטין בעלת תכונות ויכולות שונות לפי הבחירות שהוא עושה, ההחלטות שהוא מקבל וההתמודדויות האישיות שלו.

כששאלתי את ניב מדוע הוא כל כך אוהב את המשחק תשובתו הייתה: "כשאני בתוך המשחק אני מרגיש כאילו מדובר בחיים האמתיים שלי. כל הפעולות שאני עושה במשחק הן החלטות שלי בלבד ואם טעיתי אז הטעות היא שלי ואני לומד את הלקח, ואם בחרתי נכון אז אני מרגיש תחושת ניצחון וגאווה אישית" .

דבריו הבהירו לי כי סוד ההיסחפות לתוך משחק, הסיפוק וההנאה שמפיקים ממנו הינם תוצאה של חופש הבחירה, החופש להחליט בשביל עצמך כיצד לשחק ולאן להתפתח עם התקדמות המשחק.

במסגרת לימודיי במרכז ללימודים אקדמיים, בחלק גדול ונכבד של הקורסים הנלמדים, דנו ועסקנו בנושא הוראה ולמידה ע"פ הגישה הקונסטרוקטיביסטית. גישה זו תומכת בהבניית ידע ע"י פעולות של התנסות וחקר של הלומדים עצמם. גישה פדגוגית זו מעודדת את הלומד לקבל החלטות ולהחליט על הפעולות שעליו לנקוט על מנת לפתור בעיות משמעותיות ורלוונטיות עבורו ואתגרים המוצבים בפניו ע"י המורה. בהוראה ע"פ גישה זו יש ביקוש וייחוס חשיבות לנקודת מבטם של התלמידים.

למעשה, באמצעות החיבור שאנו יכולים ליצור בין גורם ההנאה במשחק כדוגמתSKYRIM   לבין הגישה הקונסטרוקטיביסטית ללמידה, ניתן להסיק כי הטמעת עיקרון חופש הבחירה להחליט תיצור למידה מהנה יותר ומאתגרת שתאפשר ללומד להיות מעורב באופן רגשי בתהליך הלמידה שלו, ולכן למידה זו תהייה משמעותית יותר עבור הלומד.

כמורים, עלינו להסיק כי מתפקידנו לעצב סביבת למידה שתאפשר לתלמידינו חופש בחירה בתהליך הלמידה שלהם, על מנת לגרום להם תחושת הנאה, מחוברות אישית והגברת המוטיבציה ללמידה.

ילדים דיגיטליים

נדמה כאילו והילדים של ימינו נולדים עם מיומנות נוספת, מיומנות טכנולוגית. הילדים של היום יודעים להשתמש ולהפעיל אמצעים טכנולוגיים, דיגיטאליים מתקדמים מאוד כגון סמארטפונים, טאבלטים ומחשבים בניווט קל ובאופן אינטואיטיבי. הילדים לומדים כבר בגיל צעיר מאוד באופן אוטומטי בעצמם וללא כל הדרכה, כל מה שקשור בכישורי אוריינות טכנולוגית בסיסית.
כולנו ראינו פעוטות שיודעים לתפעל בקלות מדהימה טאבלטים וסמארטפונים למיניהם כאילו "נולדו איתם ביד" ולא בכדי הם נקראים הילדים הדיגיטליים! 
ולראייה...

במציאות של ימינו, למעשה, הילדים מבלים שעות רבות מזמנם מול מסכים (טלוויזיה, מחשב, טאבלט, סמארטפון).

בכתבה שקראתי בעיתון הארץ בשם "ילדים דיגיטאליים בעולם אנאלוגי" מאת תמר רותם (לכתבה המלאה) הועלתה טענה שאני כמורה וכסטודנטית במגמת חינוך ותקשוב במרכז ללימודים אקדמיים, מרגישה צורך לחלוק עליה. בכתבה נטען כי הילדים של היום בעצם מנהלים חיים כפולים; בבית "אצבעותיהם קלות על המקלדת. הם גולשים ושולפים בטבעיות מידע מגוגל, שוחים באינטרנט כדגים בים, נושמים וחיים פייסבוק" לעומת זאת נטען בכתבה "בבית הספר, המיומנות הדיגיטלית שלהם חסרת שימוש כמעט לחלוטין ובוודאי אינה זוכה להכרה." עוד נטען, באופן שעורר אצלי אי הסכמה, "אישיותם הדיגיטלית שנהפכה זה כבר לטבע שני יורדת למחתרת למשך כמה שעות, בזמן שהם נאלצים לאחוז בעיפרון ולכתוב במחברת - מוצגים ארכיאולוגיים בעולמם צמוד המקלדת - ולהקשיב למורה העומד ומרצה ליד הלוח כמו לא היה מחשב בעולם."

כתבה זו פורסמה בשנת 2011 שנה אחת בלבד לאחר הכרזת משרד החינוך על "תכנית התקשוב הלאומית" מאז מושגים כמו פדגוגיה חדשנית, מיומנויות המאה ה21, הוראה קונסטרוקטיביסטית ועיצוב סביבות למידה מתוקשבות  חדרו באופן מעמיק לעולם החינוך שמשמעותם המשותפת הינה תמיכה והכרה באישיות הדיגיטלית של תלמידנו, וכל אותם "מונחים" שציינתי מדברים על יישום הכישורים הטכנולוגיים של התלמידים והטמעתם בבית הספר ובחינוך של ימינו. אך עוד לפניי כן...

בקורס של הד"ר אתי כוכבי "עקרונות בפיתוח סביבות למידה מתוקשבות" במרכז ללימודים אקדמיים, הועלתה השאלה האם שליטה באוריינות טכנולוגית מספיקה כדי שתלמידנו יכונו "ילדים דיגיטליים"? מהי אחריותנו כמורים בתחום זה? האם עלינו להסתפק בהנחה שהילדים שולטים היטב בהפעלת הטכנולוגיה ואיננו צריכים ללמדם שימוש באמצעים טכנולוגיים בטרם אנחנו משלבים אותם בהוראה?

דיון זה הוביל אותי להבנה כי אסור לנו לסמוך על המיומנות הטכנולוגית, הדיגיטלית אותה רוכשים התלמידים בעצמם, כשאנו משלבים אמצעים טכנולוגיים בהוראה. על מנת להפוך את הילדים ל"ילידים דיגיטאליים" באמת עלינו ללמדם מיומנויות שאין הם יכולים ללמוד בלא הדרכה. עלינו ללמדם כישורים ומיומנויות כגון ניווט יעיל ומושכל באינטרנט, הפעלת חשיבה ביקורתית ויצירתית לגבי תכנים מקוונים. יש ללמדם ולהנחות אותם לגבי הזכויות והחובות שלהם בכל מה שקשור ביצירת תוכן וצריכתו כגון זכויות קניין ויוצרים. חשוב מאוד גם להנחות אותם כיצד לנהל את עצמם באופן בטוח ומושכל באינטרנט מבחינה חברתית: פורומים, בלוגים רשתות חברתיות ועוד. 

ביבליוגרפיה: 

"ילדים דיגיטאליים בעולם אנאלוגי" - אוחזר בתאריך 13 ביולי 2013 מתוך: 

   http://www.haaretz.co.il/captain/gadget/1.1373584

לקריאה נוספת בנושא ילדים דיגיטליים:
http://portal.macam.ac.il/Search.aspx?keyType=Subject&itemId=1936

הערכת לומדים

כיצד אנחנו מעריכים את התלמידים שלנו?

בימים אלו בני ניב שוקד על לימודיו לקראת מבחן הבגרות האחרון  שלו לשנה זו (מתמטיקה 5 יחידות שאלון 806!!!!) ובעוד 5 ימים, כשגם מבחן זה יהיה מאחורינו, אני אנשום נשימה גדולה ועמוקה של תחושת הקלה (שלו תהיה עוד יותר עמוקה משלי- זה בטוח). החודשים האחרונים היו מתישים ודרשו ממנו שעות רבות של למידה לקראת מבחני המתכונת והבגרויות. אחת אחריי השנייה בלי הפוגה. ובכל פעם חווית מתח ושאלות שמטרידות את נפשו היגעה (ואת שלי כאמו) "למדתי מספיק?", "איך יהיה?", "הבחינה תהיה הוגנת?" (לצערי כבר נוכחנו שלא תמיד – ראה הבגרות במתמטיקה 5 יחידות של שנה זו) וכל ההבטחות של משרד החינוך לבדיקת טענות התלמידים או "התלמידים לא ייפגעו" אין בה כדי להרגיע ולהוריד מרמת המתח. התלמידים לומדים ומתכוננים ויכולים רק לקוות (וגם המורים שלימדו אותם כל השנה) שהמבחן יתאים ברמת הקושי שלו לרמת ההכנה שהתלמידים עברו, עבדו ולמדו בבית הספר.

בתאריך 20-6-13, בשעה טובה, ניב סיים כיתה יא' – 11 שנות לימוד (מי היה מאמין שנותרה עוד שנה אחת אחרונה). וכמו בכל סיום שנה, גם הפעם ניב קיבל תעודה המשקפת את הישגיו הלימודיים, כישוריו החברתיים והתנהגותו במהלך שנת הלימודים שזה עתה הסתיימה לה! אך שלא כמו בכל השנים הקודמות, הפעם בני נכנס הביתה בירך אותי לשלום ונכנס לחדרו. לא הייתה כל חדווה או שמחה בקולו כבשנים הקודמות במעמד זה של סיום שנה. ניב לא הגיש לי את התעודה בהתרגשות כפי שנהג לעשות בעבר. התעודה נותרה בתוך התיק. כששאלתי אותו מדוע הוא לא מראה לי את התעודה ניב ענה בנימת ממורמרת "כי היא לא חשובה. למי בכלל אכפת מהתעודה הזו?!" כשדרשתי הסבר לאמירה הזו שלו, ניב ענה: "בסופו של דבר מה שנחשב אלה רק ציוני מבחני המתכונת והבגרויות. תלמידים אחרים, חברים שלי מהכיתה, שנהנו ולא עבדו קשה כל השנה כמוני, לקחו ממני מחברות, השלימו את החומר שחסר להם, "חרשו" למבחנים ובסוף תהיה להם תעודת בגרות לא פחות טובה משלי - "התלמיד הפראייר" שלמד ועבד לאורך כל השנה הזו ובשנים הקודמות אז אני לא רוצה להראות לך את התעודה , היא לא שווה כלום". דיי הייתי המומה ולרגע נותרתי חסרת מילים. 

הבנתי כי ניב כועס ומתוסכל בשל העובדה כי בסופו של דבר הוא לא מוערך ע"פ הדרך שעשה לאורך שנות לימודיו.  הוא חש שאף אחד בעצם לא רואה את התהליך שעבר כתלמיד לאורך כל שנות לימודיו בבית הספר היסודי, בחטיבה ובתיכון, ואין הוא מקבל כל הערכה על כך. לתעודות שקיבל בסוף כל שנה אין באמת ערך. התעודה היחידה שתשפיע על המשך עתידו ההשכלתי תהייה תעודת הבגרות שתכיל הערכה מספרית של ציונים בלבד. הציונים האלו לא באמת משקפים את התנהלותו, תפקודו והדרך שעבר במסגרת 12 שנות לימודיו בבית הספר. ניסיתי להסביר לו שלתהליך ולדרך שעבר במהלך 11 השנים שעברו במערכת החינוך ולדרך שעוד יעבור בשנה הבאה והאחרונה בתיכון, יש בהחלט ערך אישי בעיצוב האישיות שלו, התפתחותו כתלמיד ולמי שהוא באמת, גם אם אין לזה ביטוי והערכה מוחשית בתעודת הבגרות. ומעבר לכך, הבהרתי לו שאני ואביו וכל מי שקרוב אליו כן "רואים" את הדרך שעבר ומעריכים אותו על כך וגאים בו מאוד. למרות דבריי, כאמו בהחלט יכולתי להבין את תחושתו, אך דבריו גם גרמו לי להרהר ולחשוב באופן רפלקטיבי על הדרך בה אני מעריכה את תלמידי כמורה. 

שבוע לאחר מכן התחלתי את לימודי סמסטר הקיץ במרכז ללימודים אקדמיים של מגמת חינוך ותקשוב לתואר שני. השיעור הראשון היה במסגרת הקורס  "הערכת טכנולוגיות מידע" המונחה ע"י דר' ליאת אייל והנושא הפותח של השיעור היה דיון בהגדרה של מהי הערכה בעיננו. ניתן היה לחוש עד כמה הנושא רגיש וקרוב לעולם הסטודנטים בקורס כלומדים, כמורים וכמובן לחלקנו גם כהורים לתלמידים. הדיון שהתנהל שיקף את המציאות הבאה לידיי ביטוי במערכת החינוך שלנו. התלמידים לומדים בשביל הערכה הסופית  שיקבלו כציון מספרי – במבחנים, במבחני המיצב, במבחני הבגרות.

רבות מדובר כי מערכת החינוך כיום לא רלוונטית ואיננה מתאימה למציאות שבה גדלים הילדים – "הילדים הדיגיטליים" ועלינו ללמדם  את "מיומנויות המאה ה-21 " וזה נשמע ונראה טוב ויפה! אך מה לגביי ההערכה שיקבלו בסוף! גם אופן ההערכה צריכה להתאים "למיומנויות המאה ה 21" אי אפשר לדבר על פדגוגיה חדשנית כאשר הילדים נבחנים באותה מתכונת בגרויות דומה מאוד לזו שאני (ילידת 1972) נבחנתי בה! 

בכנס ירושלים לחינוך בנושא מדידה והערכה שהתקיים ב – 17 בפברואר 2013 אמר ח"כ דאז ושר החינוך כיום שי פירון, כי בישראל צריכות להיות בין 4 ל 6 בחינות בגרות ושאר הבחינות צריכות להתקיים ברמה הבית ספרית ועליהן להיות מושתתות על עבודות גמר וחקר. עוד טען כי המערכת נמצאת במרדף בלתי פוסק אחריי בחינות ולא מצליחה באמת לחנך ולדבר על ערכי מוסר התנדבות אזרחות טובה וערכים אחרים. דבריו בהחלט משקפים את דעתי לגביי האופן בה מוערכים התלמידים שלנו ואני מסכימה כי חייב להיות שינוי מהותי מבחינה זו.

אוחזר בתאריך 7 ביולי 2013 מתוך :

  http://news.walla.co.il/?w=/9/2617567

השינוי שעליו דיבר שר החינוך שי פירון יאפשר לנו להשתמש באופן בולט ועקבי יותר בהערכה חלופית שתבטא גם את הדרך והתהליך שהלומד עובר בלמידה שלו ולא רק את התוצר הסופי.

דר' ליאת אייל הציגה בפנינו את הספר של יורם עשת ורונן המר "עקרונות בעיצוב ובניתוח של סביבות מתוקשבות"  2006. י. עשת, ר. המר (2006) מתארים בספרם סביבות  למידה מתוקשבות התומכות בגישות הוראה שונות. אחת הגישות היא גישת הוראה קונסטרוקטיביסטית הדוגלת בהבניית ידע. סביבת למידה כזו תאפשר לנו להעריך את הישגי הלומדים ע"י פרויקטים, עבודות חקר ופורטפוליו המלווה במשוב מתמשך לאורך כל תהליך הלמידה. ההערכה הופכת לחלק מהתהליך עצמו. 

בסביבת הוראה - למידה שכזו תפקידו של המורה לסייע ללמידה, עמית ללמידה, שואל השאלות ומעורר ספקות. המורה אחראי על עיצוב סביבת למידה מאתגרת עבור התלמיד וזה שמעריך את כל תהליך העבודה ולא רק את התוצר הסופי.

אני מקווה שמערכת החינוך שלנו אכן תשנה את אופן ההערכה הסופי של התלמידים כדי שאוכל להיות אותה מורה שתיארתי כאן.   

ביבליוגרפיה -

עשת, י' והמר, ר'. (2006). עקרונות בעיצוב ובניתוח של סביבות למידה ממוחשבות. רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. יחידה 1.